<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה בשטר</h1>
<h2>דף יט.</h2>
גרסינן רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. ופסק רבינו חננאל בכמה דוכתי דהלכתא כותיה. ודוקא מחיים אבל מת ונפלי נכסי קמי יתמי מטלטלין נינהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. והשתא דתקינו רבנן דמטלטלי משתעבדי אפילו מיתמי מפקינן כרבי נתן. ומסתברא דוקא דלית ליה נכסי לאפרועי אבל אית ליה נכסי לאפרועי לא מפקינן.
<h2>דף כא.</h2>
ואי אמר אין חתימת ידאי הוא ואפשר דחתימנא בסופא דמגילתא וכתב עליה כי האי גונא נמי חייב. אבל אי אתי בטענת בריא איכא מאן דאמר בהא נמי אמרינן מגו ומפטר בשבועה. והא דאמר אביי (כתובות כ"א.) האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא לא ליחוי בסופא דמגילתא דילמא משכח לה אינש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי עצה טובה קא משמע לן דלמא טעין דלא אוזיף מניה כלום. אי נמי לאו כתבא דידי הוא דחייב אבל אי טעין הכי הוה מעשה משתבע ומפטר. ואיכא מאן דאמר דלא מפטר דאי איתה דאביי כי היכי דלא ליתי לידי שבועה בלאו הכי מצי לאשבועי. וכתב הרב המחבר צריכא עיונא. ומסתברא כלישנא קמא.
<h2>דף פב.</h2>
גרסינן רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו. ופסק רבינו חננאל בכמה דוכתי דהלכתא כותיה. ודוקא מחיים אבל מת ונפלי נכסי קמי יתמי מטלטלין נינהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. והשתא דתקינו רבנן דמטלטלי משתעבדי אפילו מיתמי מפקינן כרבי נתן. ומסתברא דוקא דלית ליה נכסי לאפרועי אבל אית ליה נכסי לאפרועי לא מפקינן.
<h2>דף פה.</h2>
גרסינן בפרק הכותב אבימי בריה דרבי אבהו הוה מסיק זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד רב חמא אזל פרעינהו אמר ליה הב לי שטרא אמר ליה סטראי נינהו וכו'. ולענין שלומי שליח בין אמר ליה שקול שטרא והב זוזי ובין אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא משלם. ודוקא דאמר ליה שקול שטרא אבל לא אמר ליה שקול שטרא לא מחייב. ואי נמי לא אמר ליה פרעינהו באפי סהדי לא מחייב למפרע באפי סהדי דהא בעל הבית דאמר לחנוני תן לפועלי סאתים חטין ויהיב להו לפועלים דלא באפי סהדי לא מחייב דקתני התם הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין. וגרסינן נמי בקדושין (מ"ג.) האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואסיקנא משתבעי עדים דיהיבנא ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה שמע מינה דלא מחייב שליח למפרע באפי סהדי מאי טעמא כיון דאיהו גופיה אי פרע להו לא בעי סהדי שליח נמי לא מחייבינן וברירנא לה בפקדון. ומסתברא דהוא הדין לעד אחד שליח דמשתבע דפרע ומשתבע מלוה דלא שקיל ופרע ליה לוה למלוה.
<h2>דף פו.</h2>
גרסינן בפרק הכותב (פ"ו.) אמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואמר ליה שקול ארעא ואמר ליה זיל את טרח וזבין והב ליה וכו' עד ההוא תולה מעותיו בגוי הוה כלומר היו לו מעות והיה אומר של גוי הם. שמעינן מהכא דהיכא דאית ליה זוזי אית ליה לאפרועי זוזי. ואי לית ליה אלא ארעא או מטלטלי יהיב ליה ולא מטרחינן ליה לזבוני. בתשובה היכא דלא ידיע אי אית ליה זוזי ואמר האיך דאית ליה ואידך אמר דלית ליה אלא ארעא אי אמיד הוא לאו כל כמיניה ואי לא אמיד לא משבעינן ליה אלא חרם סתם דבתרי דיני לא דיינינן ליה. והיכא דאית ליה ארעא ומטלטלי איכא מאן דאמר אי בעי מלוה שקיל מטלטלי שהן כסף. ולא קרקע דשוה כסף הוא ולא כסף. ואי אית ליה ארעא וזוזי או מטלטלי וזוזי ולא בעי מלוה זוזי הרשות בידו של לוה ומאי דבעי יהיב ליה. ולכתובה אי אית ליה ארעא וזוזי יהיב לה ארעא ואפילו בעיא היא זוזי. ואפילו בעי הוא למיתן (ליה) [לה] זוזי והיא לא בעיא כדאמרינן התם (כתובות פ"ו.) לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי ולא בארעא. ואפילו הוא בעי למיתן ליה ארעא. ואפילו הוא בעי למשקל ארעא. לאשה לא מסלקינן לה בזוזי. ואפילו בעיא היא והוא לא בעי אי נמי בעי הוא והיא לא בעיא. ואי אית ליה מטלטלי יהיב (ליה) [לה] מטלטלי ואי אית ליה מטלטלי וזוזי יהיב (ליה) [לה] או זוזי או מטלטלי הדין הוא דינא דבעל חוב וכתובה. אבל השוכר את הפועל אית ליה דינא אחרינא דמטרחינן ליה לזבוני כדגרסינן בבבא מציעא (קי"ח.) השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. ואסיקנא בגמרא צריכא דאי אשמעינן רישא דלית ליה אגרא גביה אבל הכא דאית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו, ממארי רשותך פארי איפרע קא משמע לן דלא. ונזקין נמי אית להו דינא אחרינא כדכתב רבינו אלפס דהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע (ב"ק ז':) דאמר כל מילי מיטב הוא. ואי אית ליה זוזי ומטלטלי פרע ליה כל מילי דיהיב ליה וצריך עיון.
אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למעבד האי מצוה מאי תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו. וצרפתי פירש אפילו מלוה בשטר. וכתב רבינו חננאל וכן דין היתומין שירשו מטלטלין דקימא לן (כתובות צ"א:) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן.
<h2>דף פז:</h2>
גרסינן בפרק הכותב אלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכו' והפוגם שטרו שלא בעדים ופוגמת כתובתה ואסיקנא לא מבעיא קאמר והוא הדין בעדים. ופוגמת פחות משוה פרוטה סלקא בתיקו ולקולא. ופוחתת כתובתה ופוחת את שטרו גובה שלא בשבועה. ואי אמר אשתבע לי משתבע ליה באומר אמנה היה לי ביני לבינו ונאמן במגו בהיסת.
<h2>דף פח.</h2>
וגרסינן בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ח.) וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ואסיקנא יתומין שבאו לגבות מלוה נוטלין שלא בשבועה דהא אבוהון שקיל בלא שבועה היכא דלא אמר אשתבע לי והיכא דטעין לוה אשתבעו לי דאבוהון לא שקיל בלא שבועה איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר משתבע לוה ומפטר. ואיכא מאן דאמר נשבעין שבועת היורשין ונוטלין כדאיתא לעיל. ואיכא מאן דאמר כיון דקילא שבועתא דהא אי טעין אין ואי לא טעין לא, שקלי בלא שבועה. ורבינו האי כתב בתשובה שאין לסמוך על רב שר שלום ורבי שמעון קיירא דאמר כסברא קמא. ויתומין מן היתומין ומת לוה בחיי מלוה אפילו בשבועה לא שקלי דקיימא לן כרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל אם מת מלוה בחיי לוה לא יפרעו אלא בשבועה כדתנן וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואמרינן לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נוטלין שלא בשבועה. וכתב הרב קרובינו זצ"ל הא ביתומין גדולים קיימא דאי בקטנים לא מצו אשתבועי שאמר לנו אבא. והא דגרסינן בסוף גמרא דמסכת שבועות (מ"ה.) אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל לא משתבע אלא שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. והכא ביתומין גדולים קיימא. והיכא דטעני יתומין דלוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי לאבוכון הוא דנשבעין שבועת היורשין ונוטלין אבל לא טעני יתמי כלל אמרינן דילמא פרע אבהון ליתומים שהן גדולים ולא מפטרי בשבועת היורשין עד דמשתבעו שלא נפרעו היתומין. ומסתברא דלא שנא גדולים ולא שנא קטנים קאמר. וטעמא דאמרי אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל לא טעני אינהו לא טענינן להו שאין טוענין בזכותן של אלו שיהא חובתן של אלו. ושמע מינה שאין טוענין ליורשין במקום יורש אחר. ודינן כדין לוה ומלוה. ובתשובת הרב קרובינו זצ"ל יתומין מן היתומין שבאו ליפרע בשבועה שלא פקדנו אבא ומת אחד מן האחין. אין שאר האחין גובין חלקו בשבועה שמא לאותו אח ציוה. אלא הן נשבעין ונוטלין חלקו. וצריך עיון דהא יכולין לישבע שלא פקדנו לא אבא ולא אחינו. ויתומין של יתומין נמי יכולין לישבע שלא פקדנו לא אבינו ולא אבי אבינו. והיכא דאמר אחד מן האחין אמר לי אבא שטר פרוע הוא ושאר האחין אומרים לא פקדנו אבא אם אותו שטר יוצא מתחת ידי אותו שאמר פרוע פשיטא דהפסידו חלקם דאמרינן אי בעי קלתיה אבל אם אין שטר יוצא מתחת ידו איכא למימר כיון דמפסיד דיליה קושטא קאמר כדאמרינן בהנזקין (גיטין נ"ד:) מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה לפסול ספר תורה וצריך עיון.
גרסינן בפרק הכותב הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ואמר רב לא שנו אלא כתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב לא ורב נחמן אמר אפילו בעל חוב נמי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים וכן הלכתא. ומסתברא הני מילי דמודעינן ליה ושדרינן קמיה הא לאו הכי אין נפרעין. והכי גרסינן בירושלמי (פ"ט ה"ח) ונפרעין מן האדם שלא בפניו תיפתר שהריבית אוכלת בהן. ובית דין גובין ריבית תיפתר שערב לו מן הגוי כהדא אלכסה אמר לרבי מונא אנן עבדין טאבות סגין מנכון אנן כתבין דיוטגמין אין אתא טבאות ואי לא אנן מחלטין נכסיא. אמר ליה אף אנן עבדין כן אנן משלחין בתריה תלת זימנין אי אתא הא טבאות ואי לא מחלטין נכסיא. אמר ליה הגע עצמך דהוא באתר רחיק אמר ליה אנן משלחין ליה תלת אגרן חדא גו תלתין וחדא גו תלתין אי אתא הא טבאות ואי לא אתא מחלטין נכסיא. ואמר רבי מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין וברח ליתי[נן] מחלטין אלא מכריזין. והלכך להאי סברא אין נפרעין מן הערב שלא בפני לוה אלא אם כן מודיעין אותו. וכן השיב רבינו חננאל בתשובה הדין כמו שכתב רבינו האי. ואנחנו מעשים בכל יום לפנינו וחתכנו הדין שלא הורדנו בעל חוב בנכסי הלוה כשהוא במדינת הים עד שמודיעין אותו ואפילו יש לו נאמנות בשטר יש חשש שמא יש בידו שובר וכמו שכתב רבינו האי. ואדאתינן הא גמרא דבני מערבא דקאמר שערב לו מן הגוי מסתברא דגמרינן מינה ישראל שלוה מן הגוי מעות בריבית ישראל נעשה לו ערב. דבין בדינינו בין בדיניהם כי שקיל רביתא גוי הוא דקא שקיל ליה מישראל ולא מיתסר ערבות אלא בגוי הלוה מישראל דבדיניהן עיקר האחריות על הערב הוא וישראל הוא דפרע הקרן והריבית לישראל ואשתכח דישראל הוא דקא שקיל רביתא. אבל בדינינו עיקר האחריות על הלוה הלוה פורע וישראל נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ומשום הכי בעינן שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. והכי איתה לישנא דגמרא (ב"מ ע"א:) דילן בנוסחי דוקני אילימא ערב דגוי כיון דבדיניהן בתר ערבא אזיל אשתכח ישראל הוא דקא שקיל רביתא ולא גרסינן ערב לגוי. ולא גרסינן נמי אשתכח ישראל דקא מוזיף בריביתא ודייקא נמי דקא פרכינן אי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל רבית נמי לא לשקול אי אמרת בשלמא ישראל הוא דקא מלוה היינו דקא פריך ריבית נמי לא לשקול אלא אי אמרת דמלוה גוי הוא היכי מקשי רבית לא לשקול אטו משום דגוי קיבל עליו שלא יתבע את הערב לא יטול רבית אלא ודאי בישראל עסקינן שהוא מלוה אבל בגוי שהוא מלוה לישראל אפילו לא קיבל עליו לדון מותר דידוע הוא שהגוי נוטל רבית ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא אצטריכא לברייתא למימר אבל אתה נעשה ערב בגוי המלוה בריבית. אבל רבותי הגיהו בספרים אילימא ערב לגוי. וישראל הוא דקא מוזיף בריביתא. תוספתא (פ"ה דב"מ) גוי שלוה מישראל וישראל שלוה מן הגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש. וגוי שלוה מישראל בשקיבל עליו לדון בדיני ישראל. וישראל שלוה מן הגוי בין קיבל בין לא קיבל.
<h2>דף צא:</h2>
גרסינן בפרק הנזקין (גיטין מ"ח:) בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית. והני מילי מיניה דידיה אבל מיתמי כלהו בזיבורית כדתנן אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית. ואמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אף על פי שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית כו' באחריות. ואפסיקא הלכתא יתומין שאמרו בין גדולים בין קטנים בין לשבועה בין לזיבורית. ובעל חוב דתפס בינונית בחיי אבוהון תפס כדמוכח בפרק בתרא דכתובות (ק"י.). ודוקא מקרקעי אבל מטלטלי דשבק אבוהון מדינא לא מגבינן ליה כלל ואפילו בשטר דקימא לן מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי. אבל מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. והאידנא תקנתא דרבוותא למגבי בעל חוב ממטלטלי אפילו מיתמי. ובשם רבינו יעקב דוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה לא גבי ממטלטלי. והא דאמרינן (כתובות צ"א:) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון אבל נכסי דקנו יתמי אפילו מצוה ליכא כדמוכח בבבא בתרא (קנ"ז.) בגמרא נפל הבית עליו ועל הבן והיו עליו כתובת אשה ובעל חוב כו' וכן דעת רבינו חננאל דאי לא תימא הכי תקנתא דרבוותא למגבי בעל חוב ממטלטלי מאי היא הא מצוה איכא. והא דגרסינן נמי (כתובות צ"ג.) בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה דאמרינן דינא הוא דאמר ליה וכו'. כיון דמצוה איכא על היתומין לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דשבק אבוהון ותפיס להו לשתעבדי למגבא מנייהו. ומסתברא דמצוה על היתומין כדאיכא מקרקעי דאבוהון קאמר ומשום נעילת דלת. וכן דעת רבינו שלמה שפירש בפרק כל הגט (גיטין ל':) יורשין שירשו קרקע שעליהן מוטל מצוה לפרוע חוב אביהן. והיינו דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"א:) הנך חמשין קמאי מצוה קא עבדיתו ואידך בדין קא טריף. ואי אמרי הנך חמשין קמאי דמי קטינא סלקיה. והיכא דליכא מקרקעי אפילו איכא מטלטלי ליכא מצוה כלל. וכתב רבינו אפרים במלוה בשטר הוא דאמרינן (ב"ב קנ"ז.) מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל במלוה על פה דליכא נעילת דלת אוקמוה לרב ושמואל אדאורייתא וכבר אפסיקא הלכתא דמלוה על פה גובה מן היורשין ואתמר עלה משום נעילת דלת ואתמר שעבודא דאורייתא אלמא למאן דאית ליה דמלוה בשטר מצוה משום נעילת דלת היא. ורבינו אבן מגש כתב מלוה בשטר חובה הוא כדאיתא בערבות. והיכא דטעין בעל חוב דלית ליה לאיפרועי תקינו רבוותא לאשתבועי שבועה כעין דאורייתא דלית ליה לאיפרועי והכי אסכימו ונהיגי.
<h2>דף קא:</h2>
(ב"ב קע"ה:) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין מסתברא כגון שכתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי מנה מפלני בשנת כך וכך אף על פי שלא חתם או שכתב אני החתום לויתי מפלני וחתם לבסוף. והא דפליגי בהנושא (ק"א:) חייב אני לך מנה בשטר לא כתב לויתי אלא בלשון הודאה כתב בשטר אני פלני חייב לפלני מנה או שכתב אני חייב לפלני מנה וחתם ובהא הוא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש דמחייב נפשיה במידי דלא מחייב. ולא דמי כלל להוציא עליו כתב ידו. אבל רבינו שלמה פירש הוציא עליו כתב ידו חייב אני לך מנה וחתם לבסוף ומסר לו בעדים ופלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש שלא חתם לבסוף ומסר לו בעדים. ולא דייק לן מה לי בתחילה מה לי בסוף. ועוד דהוה ליה לאקשויי מהא מתניתין לרבי יוחנן ולתרוצה. ואסיקנא אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין גובה מנכסים בני חורין דכמלוה בעדים דמי ואי מודי פרע. ואי לא משתבע שבועת היסת ומפטר. ואף על גב דאמר רב פפא (שבועות מ"א.) האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה התם חתימי סהדי כיון דאית ליה קלא דגבי ממשעבדי לא הוה משהי ליה בידיה אבל הכא לא חש ביה.
<h2>דף קי.</h2>
גרסינן בכתובות בפרק בתרא המוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שטר שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול לומר לו אילו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שיכול למשכנו עליו. ומסקנא באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא דכולי עלמא לא פליגי דמצי אמר ליה היה לך ליפרע את שלך כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעה אשטרא רבנן סברי חברך חברא אית ליה וקימא לן כרבנן. ושמע מינה דכתבינן מודעה כי האי גונא כדאיתא באות מם. שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה אדמון אומר יכול לומר לו אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה וזה גובה. איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר אפוכי מטרתא למה לי וכו' באחריות. ירושלמי שנים שהוציאו שטר חוב זה מנה וזה מאתים מחלוקת רב נחמן ורב ששת רב ששת אמר יוציא מנה כנגד מנה ויפרע מנה ויליף לה מן הדא דתנן שני שורים תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר חצי נזק רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה יליף לה מרבנן דתנן אדמון אומר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה הימני וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה. מחל של מאתים במנה ושל מנה לא מחל ומאן דאמר יצא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה ומאן דאמר זה גובה וזה גובה אותו שמחל אינו גובה ושלא מחל גובה. כתב של מאתים בשטר ושל מנה לא כתב מאן דאמר יוציא מנה כנגד מנה כבר יצא מנה כנגד מנה מאן דאמר זה גובה וזה גובה כתב גובה שלא כתב אינו גובה.
<h2>דף קי:</h2>
תנו רבנן המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל בארץ ישראל מגבהו ממעות ארץ ישראל ואף על פי שהוציאו במקום אחר דבתר שעבודא אזלינן, כתוב בו עיר סתם במקום שהוציאו מגבהו כתוב בו כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו. ודכתוב בו מטבע. מה שאין כן בכתובה אהייא אמר רב משרשיא ארישא ומפורש בכתובה.
